מצב מסויים

מאי 3, 2014 by itaiafek

עכשיו שבת. הבית נעול ואנחנו בתוכו. נפתח את הדלת בערב, כשנצא לביתקפה. כל שבת זה ככה. שיגרה. והמזגן דולק וזולל כסף. היה לי קר וזוגתי שתחיה הייתה מכוסה בשמיכה, כך שניצלתי הזדמנות חגיגית זו להרים את תריס המזגן למעלה. שיהיה קריר, לא קר-קפוא.

עכשיו. הנה נכתוב אלף מילים? זה נמשך בערך שעה, מניסיון העבר. והרי זוגתי ביקשה שנראה סרט. לא עכשיו, עוד מעט. כך שיש לי מעט זמן לכתוב. לא הרבה, אבל מעט. ועל מה אכתוב? משהו מעניין שיתפוס את הקורה. או סתם רשימה טרחנית שלאיש לא יהיה עניין בה. עברתי מעט על רשימות שכתבתי בעבר, ושום דבר מסעיר לא היה בהם. אפילו לא נוסטלגיה. סתם. תיעוד מפורט, לעתים יותר מידי מפורט של מין הווה מסויים. הווה שכזה שבלי זכוכית מגדלת אינו שונה מהרבה הווים אחרים. והרי רוב האנשים אינם מעוניינים לבחון את ההווה בזכוכית מגדלת. מספיק להם איזו ראייה כוללנית. כמה פריטים מעניינים. ראשי תיבות.

איזה ראשי תיבות כבר אפשר לכתוב. אין איזה סיפור מתהווה. יש סיפור כלשהו, אבל אין מספיק פריטים למלא איתו דף שלם.

לא מתקדם לשום מקום. אולי דווקא אם אכתוב משהו, דמיוני, בדוי, יהיה איזה עניין. אבל מה יהיה הדבר הזה, הבדוי? טוב, זוגתי הקציבה לי רבע שעה, ואני כותב במהירות של שתי מלים ל-3 שניות, או 40 מלים לדקה. כפול 15 זה יוצא שש מאות מילה. שש מאות מילה? אולי.

היה מישהו. והוא החליט ללכת. הלך. מסביבו בניינים, כי זה רחוב בתוך עיר. הוא מגיע לצומת. מכוניות נוסעות מכיוון אחד לשני, וההפך. יש לו, בצד, כמה דברים, ומן הצד השני כמה צמחיות עירוניות. אנשים באים לקראתו. הוא מביט בהם, הם מביטים בו, ופתאום מחייכים. מחייכים ומורידים את הבגדים. נשארים חשופים לגמרי. ועומדים. הבגדים בתחתיתם, בין רגליהם. הוא בוהה בהם. כעשרים אנשים, בכל הגילאים, עומדים מחייכים, עירומים. אנשים אחרים הולכים ביניהם, מודדים אותם לכל אורכם, וממשיכים הלאה. מה זה כבר, עוד מראה עירוני שכיח.

הוא קוטף כמה פרחים מהמצחיות ומגיש לכל אחד מהאנשים. נוגע בהם באיזורים מוצנעים. אישה אחת נצמדת אליו, מחבקת אותו בחשק. היא מבוגרת מידי בשביל שתגרה אותו, והוא הודף אותה. הוא הולך, כפיצוי, לאישה צעירה. מעסה את שדיה. אולי את רוצה, הוא חושב. היא מניעה ראשה אנה ואנה. אין לך סיכוי, היא אומרת. תמשיך ככה ואני אתלבש ואלך. הוא עומד ביניהם, מגרד פדחתו. מה אני יכול לעשות עם המצב המשונה הזה. הרי לא יצא לי מזה כלום. סתם אנשים עירומים עומדים, ולאיש אין כוונות להתקדם הלאה, שאוכל לממש את תשוקתי.

הוא מסתכל עוד קצת, מזין את עיניו. לא מתגרה כלל. מה זה, מה עושים עם זה. דגל מתנפנף מעל. הוא נזכר בימים אלה, שיש לנו גאווה לאומית. אותם הימים שכולם אומרים שיש לנו גאווה. מה זו בכלל הגאווה, אם אנשים עומדים ברוח החמה וחושפים את שתם לאוויר העולם. הם גאים בעצמם? והאם בכלל הם צריכים להיות גאים? יש בהם שמראם מלבב, ואחרים, גופם קמל. יותר טוב שיכסו אותו, ושילכו.

הוא מגרד בפדחתו. טוב. נראה לי שדבר מועיל לא יצא מהמצב היוצא-דופן. אוקיי, הוא מוחא בכף. אתם יכולים להתלבש. חלק מהם פונים אליו, אחרים ממשיכים להסתכל ניכוחה. הם מאמצים את מצחם. אולי הם מנסים להבין מה קורה, במצב הזה. אנשים עירומים עומדים בעירמת בגדיהם, לכאורה גאים בו. גאווה לאומית. אך איש מהם אינו מתכופף להתלבש. מישהו מחייך אליו. בן עשרים, שמנמן. הייתי עושה איתו משהו, חולפת מחשבה מהירה בראשו. טוב, יאללה, חברים, הבנו, גאים אתם בגופכם, חלק יש להם במה להיות גאים וחלק – נו. תתלבשו כולכם ותתפזרו. ההפגנה הסתיימה. אבל כולם ממשיכים לעמוד בערימה. הוא מנסה להבין.

אחדים פונים אליו, מדברים במעורב. הוא מבין שמישהו אומר "ומה, כאילו התפשטנו בשבילך, שאתה מוחא לנו כפיים?" מי אתה בכלל? ומה אתה ממשש אותנו? מה, יש לך בעלות עלינו? לך לך לשלום ועזוב אותנו לנפשינו. ואחרים מהנהנים בראשם להסכמה. "לך, לך, לך!" הם קוראים קריאות קצובות. והנה מישהי, לבוש, עוד עוברת אורח, נכנסת ביניהם וממששת את גופם. מישהו תופס את ידה ומרחיק אותה בתיעוב. נמאס לי! הוא אומר. כבר אי אפשר להתפשט כך באמצע היום בלי שיעשו בך מעשים מגונים?? זו גאווה? אין אני גאה במדינה שלנו. ושוב הם, הקבוצה המתפשטת מהנהנת בהסכמה. ולמרות שאין הם גאים במדינה שלנו, או שלהם, ומה בכלל הקשר למדינה, ולמה הם בכלל התפשטו, ואינם זעים ממקומם, ומתקוממים שנוגעים וממששים אותם. למרות כל זאת, ממשיכים ניצבים, כאילו ממתינים למשהו.

והמשהו קורה. מגיעה ניידת של המשטרה. ועוד ניידת. ומשאית כליאה. שוטר יוצא עם מגפון, עומד ליד הקבוצה המתפשטת וקורא בקול: שימו לב, זוהי התאגדות לא חוקית! כולכם עתורים בחשד של הפרת הסדר הציבורי והתערטלות בציבור! וכמה מהם פורצים בבכי. אחת מגדילה לעשות וצווחת, ומכל האנשים שעברו ברחוב, עכשיו איש אינו מתעלם מהם. קשה להתעלם מצווחות, קל וחומר אם הצווחת עומדת עירומה באמצע הרחוב. השוטרים ניגשים אל האנשים השונים, תופסים בידיהם בעדינות של דב, מסיטים את הידיים אל מאחורי הגב וכובלים אותם באזיקים. כמה שוטרות עומדות עם שמיכות ומכסות כל עצור או עצורה שמובל אל משאים הכליאה. הבגדים נאספים על ידי השוטרים שהפנו את העצורים ונותרו חסרי מעש. אחד השוטרים פונה אל מפקד רם דרג שצפה בכל המתרחש ממכוניתו. מה לעשות עם זה, הוא שואל. בוא, שים את זה מאחורה, ופותח לו את מנעול הדלת. ערימה גדולה של בגדים מוכנסת לתוך הניידת, אל המושב האחורי.

עוד רגע קל וכבר כל המהומה הסתיימה לה. לבסוף, כמין אקורד סיום, מישהו פונה אל המישהו שהוא נושאו של הסיפור, נובח עליו: זהו, התפזרה האסיפה, קיפ ווקינג! ודוחף אותו בעדינות שרק שוטרים יכולים לדחוף בה, בלי לחשוש מאיזו תגובה חוזרת. מישהו ניתק מן המקום, תוהה על מה שקרה פה. חידה. אולי בעיתון יקרא על כך, מאוחר יותר היום, או מחר. אולי אפילו יראו אותו בתמונות. אבוי לבושה. יותר טוב שלא היה בכלל מגיע לשם. וטוב שהמשטרה לא הייתה שם כשמישש את האנשים. מה חשב לעצמו. ועכשיו הוא מתחרט. מרגיש רע. מרגיש שהוא אדם רע. כשלתי במבחן מוסרי שהיה, נשאבתי אחרי תשוקותי.

אישה ניגשת אליו. סלח לי, אולי אתה יודע מה קרה כאן? הוא מניד בראשו לשלילה. אני ניסיתי להבין, ורציתי לשאול מי מהם, היא מדברת, אליו או לעצמה, אבל פתאום באו שוטרים ולקחו את כולם. לא נורא. לא תמיד מקבלים תשובות לשאלות. היא מפטירה, מרימה ראשה ומביטה למעלה, אליו, כי היא נמוכה מאד, מבדרת את שערה, כי יש לה שיער, נעתקת ממקומה והולכת, מרעישה עם נעלי העקב שמרימים אותה כמה סנטימטרים למעלה. ועוד רגע קל נושבת רוח, וכל הרחוב שב אל השיגרה, וכאילו לא קרה כאן דבר מיוחד.

קיפ ווקינג, הוא מציין לעצמו. עצה מצויינת.

תשע דקות אחרי חצות

מאי 3, 2014 by itaiafek

תפאום היו עשר דקות אחרי חצות. נבהלתי, איך שהזמן רץ מהר. ואז נדרתי נדר. ומיד התחרטתי. מה עושים, רגע אחרי שנודרים, שמתחרטים? צריך לגשת לרב? או שמספיק לומר איזה משפט כמו "לא, לא, לא התכוונתי. בטל בטל בטל!! אחת שתיים שלוש!"

טוב, מלרבה המזל, הנדר לא היה כל-כך רציני. אני בהחלט יכול להמשיך בחיים בלי שיבוש. רק לזכור את הנדר, שלא אפר אותו, פתאום, סתם כך. אולי, אם לא אגלה לאיש את תוכן הנדר, אוכל גם לחפף פה ושם. יופי, רק להיזהר לא להיות פזיז ולפזר עוד כמה נדרים, פה ושם.

אז התחלנו לכתוב, עוד בלוג. כשאגיע לעשרה בלוגים (לא פוסטים) אקנה לי משהו יקר. יקר, כלומר בטווח המחיר של גבול קטן עד גבול גדול. בלי לציין מספרים. לא אוהב להתחייב. ופה, ממש, אכתוב את כל הדברים שאני רוצה לכתוב. ואכתוב גם דברים שיום אחד מישהו יקרא אותם. לא כאלה שאתחרט, או שאאלץ לערוך, ותמיד תהיה איזו סכנה שאפספס משהו ועגמת נפש רבה תהיה למישהי או מישהו. או מישהם, כקבוצה.

והנה, יותר ממאה ושישים מלים נכתבו, כך פתאום. ועוד ארבע דקות חלפו להן. כלומר אני כותב בקצב של 40 מלים לדקה. כלומר, קצת פחות ממילה לשניה. רגע, 40:60 זה אומר 2:3. זה אומר שתי מלים ל-3 שניות. שיהיה. חשבון זה לכלומניקים. כלומניקים שאוהבים חשבון. חישובים. מניפולציות על ישויות שקוראים אותם "מספרים" או ביחיד "מספר". מצרפים כמה פריטים ונותנים להם שם, ומוסיפים עוד פריט ונותנים לו שם אחר, ואחר-כך אפשר לומר ששם אחד "ועוד" שם אחר "שווים" או "שקולים", "מקבילים", "דומים" "זהים" לשם שלישי. וגם יוצרים סדר בין השמות. כל שם נוסף הוא השם הקודם בתוספת פריט. וכן הלאה. ואז יוצרים עוד כמה מניפולציות ופתאום יש לנו עסק לכלומניקים. טוב. עוד ארבע דקות עבור להן, ועוד לא הגענו ל-320, כמו שהדין מחייב. כלומר, קצב כתיבת המלים הואט עד בלי די. עד כאן.


This is a blog At.CorKy.Net
This blog is protected by dr Dave\'s Spam Karma 2: 15 Spams eaten and counting...