תשע דקות אחרי חצות
תפאום היו עשר דקות אחרי חצות. נבהלתי, איך שהזמן רץ מהר. ואז נדרתי נדר. ומיד התחרטתי. מה עושים, רגע אחרי שנודרים, שמתחרטים? צריך לגשת לרב? או שמספיק לומר איזה משפט כמו "לא, לא, לא התכוונתי. בטל בטל בטל!! אחת שתיים שלוש!"
טוב, מלרבה המזל, הנדר לא היה כל-כך רציני. אני בהחלט יכול להמשיך בחיים בלי שיבוש. רק לזכור את הנדר, שלא אפר אותו, פתאום, סתם כך. אולי, אם לא אגלה לאיש את תוכן הנדר, אוכל גם לחפף פה ושם. יופי, רק להיזהר לא להיות פזיז ולפזר עוד כמה נדרים, פה ושם.
אז התחלנו לכתוב, עוד בלוג. כשאגיע לעשרה בלוגים (לא פוסטים) אקנה לי משהו יקר. יקר, כלומר בטווח המחיר של גבול קטן עד גבול גדול. בלי לציין מספרים. לא אוהב להתחייב. ופה, ממש, אכתוב את כל הדברים שאני רוצה לכתוב. ואכתוב גם דברים שיום אחד מישהו יקרא אותם. לא כאלה שאתחרט, או שאאלץ לערוך, ותמיד תהיה איזו סכנה שאפספס משהו ועגמת נפש רבה תהיה למישהי או מישהו. או מישהם, כקבוצה.
והנה, יותר ממאה ושישים מלים נכתבו, כך פתאום. ועוד ארבע דקות חלפו להן. כלומר אני כותב בקצב של 40 מלים לדקה. כלומר, קצת פחות ממילה לשניה. רגע, 40:60 זה אומר 2:3. זה אומר שתי מלים ל-3 שניות. שיהיה. חשבון זה לכלומניקים. כלומניקים שאוהבים חשבון. חישובים. מניפולציות על ישויות שקוראים אותם "מספרים" או ביחיד "מספר". מצרפים כמה פריטים ונותנים להם שם, ומוסיפים עוד פריט ונותנים לו שם אחר, ואחר-כך אפשר לומר ששם אחד "ועוד" שם אחר "שווים" או "שקולים", "מקבילים", "דומים" "זהים" לשם שלישי. וגם יוצרים סדר בין השמות. כל שם נוסף הוא השם הקודם בתוספת פריט. וכן הלאה. ואז יוצרים עוד כמה מניפולציות ופתאום יש לנו עסק לכלומניקים. טוב. עוד ארבע דקות עבור להן, ועוד לא הגענו ל-320, כמו שהדין מחייב. כלומר, קצב כתיבת המלים הואט עד בלי די. עד כאן.